פסק-דין בתיק ע"א 5099/07

השופטת ע' ארבל:

           לפני ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג' גינת) בהליך ת"א (חיפה) 1531/99 נתקר שומריה נ' עיריית קריית אתא (טרם פורסם, 22.4.07), שענייננו שאלת הפרתו של הסכם לגביית ארנונה בין חברת נתקר שומריה בע"מ (להלן: המערערת או החברה) לבין עיריית קריית אתא (להלן: המשיבה אוהעיריה).

הרקע העובדתי

1.             ביום 7.1.92 נחתם בין הצדדים חוזה, לפיו תספק המערערת שירותי גביית ארנונה, אגרות מים ואגרות ביוב. הסכם זה כלל גביית הפרשי הצמדה וריבית וכל חוב אחר לפי דרישת המשיבה, למעט אגרות בניה והיטלים לבניה חדשה (להלן: חוזה הגביה). בתמורה התחייבה המשיבה לשלם למערערת עמלה שנגזרה מסכום הגביה. החוזה נכרת לתקופה של שנתיים שמנייתן החלה ביום 1.1.92. יוער כבר עתה כי מתיאור העניינים על-ידי המערערת עצמה, עולה כי מנהלה ביקש ממר פרץ, מי שהיה אותה עת יזם ואישיות ציבורית ידועה בקריית אתא ולימים ראש העיר (להלן: מר פרץ), לסייע לה לזכות במכרז, בתמורה להשתתפות ברווחיה.

           ביום 28.12.92 הודיעה העירייה למערערת כי החל מיום 1.1.93 תופסק עבודתה. שאלת הסכמתה של המערערת להפסקת החוזה נתונה במחלוקת. החברה טענה שהביעה את התנגדותה להפסקת העבודה, שכן לפי החוזה יכולה היתה העיריה להודיע על הפסקת העבודה בשל חוסר שביעות רצונה עד לחצי שנה מיום תחילת החוזה ומשלא עשתה כן, לא היתה רשאית להודיע על הפסקת החוזה מבלי שהדבר יהווה הפרה. נוסף על כך, טענה החברה כי היא, מצידה, לא הפרה את ההסכם. העיריה טענה מנגד כי החברה לא עמדה ביעדי הגביה שהוסכמו ולכן הוסכם בין הצדדים להפסיק את העבודה, לצד הרחבת העסקתה של החברה בתחום שירותי השמירה. מכל מקום, ביום 8.4.97 הגישה החברה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי בהודעתה על הפסקת העבודה, הפרה העיריה את החוזה הפרה יסודית ועל כן יש לחייבה בפיצויים. תביעה זו נמחקה עקב אי תשלום אגרה והוגשה בשנית ביום 22.12.99.

2.             בית משפט קמא דחה את טענת החברה כי העיריה הפרה באופן יסודי את ההסכם ביניהן, שכן מצא את גרסתה של העירייה באשר להסכמות בין הצדדים ולהשתלשלות העניינים לאחר הפסקת העבודה, אמינה יותר ומסתברת יותר.  כך, קיבל בית המשפט את הגרסא שהציגה גזברית העיריה, גב' אברמסון (להלן: גב' אברמסון), לפיה הגם שהדבר לא הועלה על הכתב, הסכימו הצדדים ביניהם בעל-פה כי על החברה לעמוד ברף גביה מינימאלי, לענין ארנונת פיגורים. בין נימוקיו לאמינותה של עדות זו, ציין בית המשפט כי היא מתיישבת עם נסיון החיים לפיו חוזה ביצוע מחייב הצבת רף. בית המשפט אף אישר את הרחבת החזית על-ידי העירייה, במסגרתה נקבה העיריה בסכום בו היה על החברה לגבות עבור חובות אלה. כך גם סבר בית המשפט כי אינדיקציות שונות עליהן הצביעה העיריה, ובכללן מצבה הכלכלי הקשה של החברה שהובילה בשנת 1994 למצב של כינוס נכסים, מלמדות כי החברה אכן נכשלה בגביית החובות. 

           בהמשך לדברים אלה התקבלה גרסת העיריה, לפיה לאחר מספר שיחות בהן הביעה העיריה חוסר שביעות רצון מאחוזי הגביה, הוסכם בין הצדדים על הפסקת החוזה ובתמורה הוחלט לשפות את החברה באמצעות הרחבת שירותי השמירה שתספק החברה לעיריה. בית המשפט לא מצא את דברי החברה בדבר נסיונותיה לבוא בדברים עם העיריה ולהביע את התנגדותה להפסקת העבודה אמינים ועל כן הגיע מסקנה כי אף מהתנהגות החברה, ובכלל זאת המשך התקשרותה עם העיריה בתחום השמירה, ניתן ללמוד כי הסכימה להפסקת העבודה. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי העיריה לא הפרה את החוזה הפרה יסודית ומכל מקום קבע כי החברה לא הצליחה להוכיח כי נגרם לה הפסד רווח בגין הפסקת העבודה.

           נוסף על הכרעתו לגופה של המחלוקת, התייחס בית המשפט לחוסר תום-ליבה של החברה שהעלימה מעיניו עובדות מהותיות בדבר היותה של החברה מחוקה ממרשם החברות בעת הגשת התביעה וכן בדבר הליכי כינוס נכסים בהם היתה החברה מצויה בשנת 1994. בית המשפט קבע אמנם כי אין בעובדה שהחברה היתה מחוקה כדי להביא לדחיית התביעה על הסף, אולם יש בכך כדי להצביע על חוסר תום-ליבה של החברה, שבא לידי ביטוי גם באופן שימושה בדיני ההתיישנות, בכך שלא נקטה בפעולות המתבקשות על מנת להביע את התנגדותה להפסקת העבודה במהלך השנים שקדמו לתביעה. בהקשר זה העיר בית המשפט כי אין די בתביעה הקודמת שהוגשה על-ידי המערערת ונמחקה מטעמי אגרה כדי ללמד שלא היה שיהוי, שכן לו רצתה - יכולה היתה להקטין את סכום התביעה כדי לעמוד בתשלום האגרה.

טענות המערערת

3.             המערערת טוענת כי קביעותיו של בית משפט קמא בפסק-דינו שגויות.

           ראשית, מתייחסת המערערת לשאלת השיהוי שלשיטתה, היווה טעם מרכזי לדחיית התביעה. המערערת טוענת כי בניגוד להכרעותיו העובדתיות של בית המשפט, לא השתהתה בהגשת תביעתה. כך מצביעה המערערת על מכתב ששלחה לטענתה לעיריה יומיים לאחר ההודעה על הפסקת ההתקשרות, שאמנם הוכחש על-ידי העיריה ואינו נתמך באישור שליחה, אולם אושר בתצהירה של גב' אברמסון ועל כן, לשיטת המערערת לא צריך להיות שנוי המחלוקת. עוד מסבירה המערערת כי לאחר שהביעה את התנגדותה להפסקת ההתקשרות, ניסתה להיעזר בקשריו של מר פרץ, שהיה באותה עת אישיות ציבורית מוכרת בעיר, כדי להביא ליישוב הסכסוך ואף מציינת כי גם לאחר שמונה מר פרץ למשרת ראש העיר פנה אליו מנהל המערערת ומר פרץ הבטיח לו כי הורה למנכ"ל העיריה "לסיים את הנושא בצורה חיובית". לטענת המערערת, לאחר מספר פגישות וחילופי מכתבים ומשראתה כי אין בכך כדי להביא ליישוב הסכסוך - פנתה להגשת תביעה משפטית. המערערת אף יוצאת נגד קביעת בית המשפט כי יש בעובדה שלא הפחיתה את סכום התביעה על מנת לעמוד בתשלום האגרה בתביעה שהגישה בשנת 97' כדי ללמד על חוסר רצינותה ועל שיהוי. מכל מקום, טוענת המערערת כי אף אם היה שיהוי, לא נגרם נזק כתוצאה ממנו. מעבר לטענות אלה בדבר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, טוענת המערערת כי בית המשפט טעה בניתוחו את הלכות השיהוי, בהן יש לעשות שימוש במקרים נדירים ולא במקרה כבענייננו.

           שנית, טוענת המערערת כי אין לקבל את קביעותיו של בית המשפט בדבר תוכן ההסכם והפרתו. ראשית כל, נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו כי ההסכם כלל התייחסות ליעדים כספיים, ובפרט ליעד של 600,000 ש"ח בגין גביית חובות פיגורים. כן טוענת המערערת כי טעה בית המשפט בקבלתו את גרסת העיריה לפיה הביעה את חוסר שביעות רצונה מתפקוד החברה במהלך מספר ישיבות שהתקיימו בטרם הוחלט על הפסקת החוזה. המערערת טוענת שקביעות אלה מתבססות אך ורק על עדות שמועה בלתי קבילה של גב' אברמסון שכלל לא עבדה בעיריה בעת חתימת ההסכם ולא נכחה בישיבות האמורות, שכן העיריה נמנעה מלזמן עדים נוספים ולהביא ראיות תומכות, דוגמת פרוטוקולים של ישיבות. זאת, בעוד גרסת המערערת נתמכת בנוסחו הכתוב של החוזה ובגרסתו של מנהלה שהעיד מידיעתו האישית ואף יכולה היתה להיתמך בעדותם של עדים נוספים, כגון מר פרץ, שבית המשפט לא התיר לזמן וכגון מר מיכאלי, מנכ"ל העיריה לשעבר, שהחברה ביקשה תחילה לזמן מטעמה ובהמשך ביקשה מהעיריה לזמנו והדבר לא נעשה. כן טוענת המערערת כי הדעת נותנת שאם אכן סברה העיריה שיש להציב יעדי גביה, היתה מוצאת דרישה זו את ביטויה בכתב בחוזה שנערך עם החברה שהחליפה את המערערת ואף מצביעה על חוסר עיקביותה של העיריה, שלדברי המערערת, טענה תחילה כי יעד הגביה נקבע לפי סכום בסך 600,000 ובהמשך טענה כי מדובר ב-60% מסך גביית חובות הפיגורים. נוסף על טענות מהותיות אלה, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט שהתייחס לסכום היעד בו נקבה העיריה (600,000 ש"ח) המהווה הרחבת חזית.

           המערערת מפנה לאינדיקציות שונות המלמדות לדעתה על גביה נאותה של חובות וכן מעלה טענות נגד קבלת חוות-דעת המומחה שהגישה העיריה לענין זה על פני חוות-הדעת שהגישה המערערת. אולם מכל מקום, גורסת היא כי אין בטענות העיריה שהתמקדו בגביית חובות הפיגורים, שהיוו לטענתה פרט שולי בהסכם, כדי להצדיק את הפסקת החוזה.

           שלישית, טוענת המערערת שקביעת בית המשפט כי הסכימה להפסקת החוזה בתמורה להרחבת שירותי השמירה שתספק לעיריה, שגויה. המערערת טוענת כי חוסר עיקביותה של העיריה שטענה תחילה כי נכרת הסכם לאספקת שירותי השמירה כשיפוי להפסקת עבודת הגביה, ובהמשך הודתה כי בעת הפסקת העבודה כבר היה הסכם כזה ולכן טענה שסוכם למעשה על הרחבת שירותי השמירה - מלמד על חולשתה של טענה זו. עוד טוענת המערערת כי אף לא הוכח שהיקף שירותי השמירה שסיפקה לעיריה גדל ומסבירה כי הגדלת היקף הנשק וכוח-האדם בחברה נועדו להרחבת הפעילות בתחום השמירה באופן כללי, ולא אצל המשיבה. אולם מעבר לכך, לשיטתה, קבלת טענה זו של העיריה אף אינה מתיישבת עם טענתה כי המערערת לא עמדה ביעדי הגביה שסוכמו, שכן לו אכן כך היה - הרי היתה זכאית העיריה לבטל את החוזה בתגובה להפרה ולא היתה מחליטה לשפותה על הפסקת העבודה, לא כל שכן בדרך של התקשרות נוספת עימה. בהקשר זה שבה המערערת על טענתה כי הביעה את התנגדותה להפסקת העבודה מיד לאחר קבלת ההודעה.   

           רביעית, מתייחסת המערערת לקביעת בית המשפט כי לא הצליחה להוכיח שנגרם לה נזק. המערערת טוענת כי אף קביעת בית המשפט שהעיריה לא עמדה ביעדי הגביה לא מלמדת על כך שפעולות הגביה לא הניבו לחברה רווחים בשנת 92' ומכאן שאין היא מלמדת כי הפסקת העבודה לא גרמה לה הפסד רווחים. כן מנסה המערערת להיבנות מהתשלומים בינה לבין מר פרץ. כך נטען כי הסכמתה לשלם למר פרץ, בהתאם להסכם ביניהם שהתבסס על רווחי הגביה, מלמדת כי היו רווחים שכאלה בשנת 92' וצפי רווחים דומה לשנת ההסכם השניה וכי התשלום שקיבלה ממר פרץ, לאחר שתבעה ממנו את החזרתם של חלק מהכספים, מלמד גם הוא על הפסד הרווחים. בנוסף לטענות בדבר אובדן הרווח, מפנה המערערת לנזק שנגרם לה בגין השקעות שהשקיעה ברכישת ציוד לצורך קיום החוזה. באשר לחישוב הנזק בגין אובדן הרווח, טוענת המערערת כי הוא נגזר מאחוזי הגביה עליהם מלמדים דו"חות הגביה שהציגה ולא נסתרו, בצירוף חישוב העמלות המפורט כולו בהסכם בין הצדדים. לטענתה, חישוב זה נתמך בחוות-הדעת המומחה מטעמה, ממנה התעלם בית המשפט, אולם לשיטתה, משהוכח קיומו של נזק, אף אם לא הוכח חישובו - יש לפסוק על דרך אומדנא.

           חמישית, יוצאת המערערת כנגד קביעת בית המשפט לפיה הסתירה עובדות. לטענתה, התייחסה בתצהיר המשלים שהגישה וכן בסיכומי התשובה שלה להליך כינוס הנכסים בו נמצאה בשנת 94'. המערערת הסבירה שהתעלמותה מכך בכתבי הטענות שקדמו לכך, נבעה מעמדתה, עליה היא חוזרת גם עתה, כי אין לכינוס הנכסים נגיעה להליך זה, שכן אין בו כדי ללמד, כטענת העיריה שבשנה שקדמה לו לא יכולה היתה לעמוד בהתחייבויותיה. לשיטתה, לכל היותר, מלמד כינוס הנכסים על הנזק הכלכלי שהסבה הפסקתו הפתאומית של החוזה למערערת. באשר למחיקת החברה מספרי רשם החברות, טוענת המערערת כי לא ציינה פרט זה היות שמדובר היה במחיקה טכנית בלבד.

טענות המשיבה

4.             המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא ומוסיפה מספר דגשים. באשר לטענת השיהוי, מציינת המשיבה, נוסף על חזרתה על טיעוניה שהתקבלו על-ידי בית המשפט קמא, כי טענה זו המוצגת על-ידי המערערת כטעם העיקרי לדחיית תביעתה הינה רק טעם אחד מיני רבים. לגבי טענת המערערת בדבר תוכן החוזה, טוענת המשיבה כי בצדק קיבל בית המשפט את עדותה של גב' אברמסון, שכן היא היתה בעלת התפקיד הרלוונטית בעיריה ועודכנה אף במהלכים שנעשו בטרם החלטה את עבודתה. בנוסף מפנה המשיבה לעדותה של גב' אברמסון לפיה היא השתתפה בחלק מהישיבות שקדמו לביטול החוזה ובהן הובע חוסר שביעות רצונה של העיריה משיעורי הגביה. המשיבה טוענת כי לו היה הסיכום בין הצדדים שונה מזה שהבינה גב' אברמסון היה מנהל החברה מביא את הדבר לידיעתה במהלך ישיבות אלה. עוד שוללת המשיבה את הטענה כי גביית חובות הפיגורים היוותה חלק שולי בחוזה ואף טוענת ביחס לגביה השוטפת כי העובדה שהחברה הגיעה למדרגת הגביה הגבוהה, אינה מלמדת על שיעורי גביה מספקים שכן שתי המדרגות הראשונות של אחוזי העמלה המופיעות בהסכם, נועדו לכיסוי הוצאות מינימאליות. באשר להודעה על הפסקת החוזה, אומרת המשיבה שהטענה כי הודעה זו נשלחה בהתאם לסיכום בעל-פה בין הצדדים, נתמכת אף בכך שהמערערת הפסיקה את העבודה לאחר קבלת המכתב ומכך ניתן ללמוד כי הסכימה בהתנהגותה להפסקת החוזה. מסקנה זו נלמדת גם מכך שלא הביעה בפני המשיבה את התנגדותה עד לשנת 96' וזאת למרות שנציגי המערערת נפגשו עם הגורמים הרלוונטיים בעיריה מספר ימים לאחר הפסקת העבודה ואף פעמים רבות מאז. באשר להגדלת היקף שירותי השמירה שסיפקה החברה לעיריה, טוענת האחרונה כי בצדק דחה בית המשפט קמא את הסבריה החלופיים של המערערת לראיות שהובאו בפניו בדבר הגדלת כוח האדם של החברה ומלאי הנשק שלה.

           באשר להוכחת הנזק, חוזרת המשיבה על הטענה, המוכחשת שוב בסיכומי התשובה של המערערת, כי הנזק לא הוכח. המשיבה מבהירה כי אמנם אין מחלוקת בין הצדדים לגבי אחוזי העמלות, אולם אין בכך כדי לסייע למערערת בהוכחת הנזק. בפרט טוענת המשיבה כי חוות-דעת המומחה מטעם המערערת לא הסתמכה על מסמכי העיריה, שכן אלה לא התבקשו ממנה, ולא מביאה בחשבון גידול צפוי בהוצאות לשם עמידה ביעדי הגביה. יוער כי המערערת מתייחסת לטענה זו של העיריה בסיכומי התשובה שלה ומפנה למאזנים ולמסמכי החברה עליהם התבססה חוות-הדעת, שלטענתה מייתרים את הצורך בהסתמכות על מסמכי העיריה וכן טוענת כי אף המומחה מטעם העיריה לא חלק על הנתונים שהובאו בחוות-הדעת מטעם המערערת. מכל מקום, לאור מסקנת המשיבה כי לא הוכח הפסד רווחים, ויתכן שהרווחים אף גדלו לאור הרחבת שירותי השמירה, טוענת המשיבה כי דרישת הפיצויים מהווה עשיית עושר ולא במשפט.